לפני זמן לא רב הוציאה אוניברסיטת צ'ינג וואה מביינינג' ספר המוקדש כולו לעבודותיו של המעצב הישראלי הוותיק דן ריזיניגר. הספר הוצא במסגרת סדרת ספרים על מעצבי העל העולמיים והושק במוזיאון ת"א בנוכחות שגרירי סין, הונגריה וסרביה. נשאו דברים כבוד השר טומי לפיד ומנהל המוזיאון.
בנוסף, בספר על מאה המעצבים הגדולים במאה העשרים תופס ריזינגר מקום של כבוד, כישראלי יחיד.

דן ריזינגר בן ה-69 הוא אחד מגדולי המעצבים של מדינת ישראל, זוכה פרס ישראל והאחראי לאינספור עבודות ולוגואים שהפכו מוכרים לכל עין ישראלית. מי אתם חושבים עיצב את הלוגו של חברת התעופה הלאומית אל על? דן ריזינגר. מי אחראי על העיצוב של תאטרון הבימה? אכן, ריזינגר. ומי, לפי דעתכם, בנה ועיצב את הלוגו של דפי זהב? לא טעיתם, דן ריזינגר.

ריזינגר עובד מהסטודיו הפרטי שלו בגבעתיים. בקומה הראשונה של בית דו קומתי המשמש גם למגורים (כשהוא נשאר באזור המרכז), בלב הסביבה השקטה והיפה ביותר בגבעתיים, עובד ריזינגר בשלווה ובנחת על עיצוביו, בדרך כלל כשסיגריה תלויה בזוית שפתיו.
ההתחלה היתה לפני יותר מחמישים שנה. ריזינגר, שעלה מיוגוסלביה בשנת 1949, אהב לצייר והחל ללמוד בבית הספר לאומנות בצלאל בגיל 16. "מאד אהבתי את הלימודים, שכללו אומנות, פיסול ועיצוב" נזכר ריזינגר בשנים הראשונות, שסיים את הלימודים בפרס שטרוק.

100 לירות ממפעל הפיס

את העבודה הראשונה שלו הוא קיבל ממפעל הפיס, בגיל 17. "היה לי רעיון לפלקט ופניתי איתו למפעל הפיס. האחראים ראו את הסקיצה, הרעיון מצא חן בעיניהם וכך הכל התחיל. צריך להבין, שבתקופה ההיא לא היו כמעט עבודות פרסום בצבע, רק פלקטים, ולכן הפלקט שלי משך את העין וזכה לתשומת לב רבה." אומר ריזינגר ומוסיף כי "השכר היה 100 לירות, הון עתק במונחים של אותם ימים, ואל תשכח שהייתי בסך הכל בן 17. רק לשם השוואה, הפרס הראשון של מפעל הפיס באותה תקופה היה 5,000 לירות, כשקניית כרטיס עלתה לירה אחת".

אחרי הצבא נסע דן לראות עולם, ואולי גם להראות לעולם.
"הצגתי את העבודות שלי בהרבה מקומות. תערוכות בלונדון, בריסל וארה"ב שדרכן התפתחתי וצמחתי. כל ההתקדמות שלי היתה דרך תחרויות ותערוכות". בשנת 1958 זכה בבריסל בפרס הראשון בתערוכת האקספו העולמית. לאחר הסיור בעולם חזר האמן הצעיר לארץ והתפרסם בזכות הצבעים העזים ביצירות הפלקטים שלו והביטויים החופשיים. דוגמא לכך אפשר לראות בפוסטרים שעיצב דן לתאטרון הבימה וליריד המזרח בשנות ה-60.
ריזינגר: "בתקופה ההיא הכל היה מאופק ושמרני, הצבעים היו מתונים והאמירות היו לייט. אני, לעומת זאת, השתמשתי בצבעים עזים, שאם רצית או לא משכו את העין. בנוסף, גם לא פחדתי להביע את עצמי באמצעות עבודותי". זאת היתה תחילת המהפכה העיצובית בישראל.

לרוסיה באהבה

דן ריזינגר זכה לפרסום גדול בשנת 1969, כאשר פרסם יצירה בעד שחרור היהודים מברית המועצות הקומוניסטית. בפלקט, הצבוע באדום כולו, רשום למעלה "let my people" ובמרכז הפלקט יש את סימן המגל והפטיש שיוצרים את האות G בדרך למילה GO. יצירה זו של ריזינגר עוררה הדים בעולם המערבי, נשלחה אפילו לקרמלין והעלתה לדיון את שאלת יהודי ברית המועצות, בתקופה בה הנושא עדיין לא עמד על סדר היום.

"הסיפור עם הפלקט הזה התחיל כאשר עשיתי בולים לאולימפיאדה בשנת 1964. הבולים הגיעו בדרך לא דרך לאחד, ד"ר שוורצמן, יהודי מברה"מ, ששלח לי מכתב עם כמה עבודות שלו" מסביר דן. "בעבודות שלו, ראיתי הרבה געגועים לארץ ישראל ומאד הופעתי, מאחר שבאותה תקופה נושא יהודי ברה"מ לא עמד על סדר היום הלאומי. זה גרם לי לחשוב, וכשאני חושב - יוצא פלקט מחאה. רציתי לגייס את חברי האמנים לתערוכת מחאה גדולה אבל בסוף זה לא יצא".

ואיך פלקט של אמן ישראלי לא מוכר מתפרסם בכל העולם?
"אחרי שרעיון התערוכה לא יצא אל הפועל, ציירתי את הפלקט ושלחתי אותו למספר מקומות בארה"ב, אותם היכרתי מקשרים קודמים. איכשהו זה צבר תאוצה, הפלקט החל להימכר בארה"ב, ומשם העבודה התגלגלה כמעט לכל העולם, ראו את הפלקט בכל ההפגנות הגדולות שהיו באותה תקופה נגד הקומוניזם, ובסוף הוא הגיע גם למרכז הפיקוד הסובייטי - הקרמלין".

והסוף?
"הסוף הוא סוף טוב. ד"ר שוורצמן עלה לארץ בשנות ה- 70, היתה פגישה נרגשת והמעגל נסגר".

מחאה כאמירה אישית

ריזינגר ידוע במחאות שלו, על דברים שחורים לו בעולם ובארץ. בשנת 1993 פורסמה בכל העולם כרזה שלו נגד חזרת הנאציזם. על רקע שחור רואים כוכב אדום שנשבר לצורת סמל הנאציזם, צלב הקרס. בצד, באלכסון, מופיעה המילה AGAIN?. מאד דרמטי, בטח לעין הישראלית.

"יצרתי את הכרזה הזאת לאחר שהנאציזם החל לתפוס תאוצה בגרמניה ובכל אירופה. הכרזה נשלחה לכל העולם ופורסמה בכל העיתונים החשובים, באירופה, ארה"ב ואפילו יפן. הכרזה זכתה להבלטה גדולה בגרמניה".

מי ביקש ממך לעשות את זה?
"אף אחד, זאת היתה יוזמה שלי. יש מי שמגיב על הארועים ויש מי שלא. לצערי, ואולי מאופי החברה שלנו, הרוב דומם ואולי אכפת לו אבל הוא לא עושה עם זה כלום. אני מטבעי אחר. בעבודות שלי אני בעצם מבטא צורך מסויים למחות. העבודה שלי זאת האמירה שלי!"

פלקט מחאה נוסף שראוי לציין הופיע באוקטובר 2000 ומביע את דעתו האישית של ריזינגר נגד האינתיפאדה. לדבריו, היצירה נעשתה עם תחילת המהומות ונשלחה במהרה למספר תערוכות בינלאומיות, כולל לתערוכה גדולה ביפן.

חוץ מהמחאות הסטנדרטיות נגד משטרים רודניים, גזענות הכיבוש הישראלי (להבדיל אלפי הבדלות) והאלימות הפלשתינאית, ריזינגר גם מביע את דעתו בעד האקולוגיה והשמירה על נקיון העולם. הוא הכין כרזת מחאה שנונה לבקשת מארגני הקונגרס הגדול בריו דה ז'נרו למען איכות הסביבה.
"זהו עוד נושא שמציק לי ואני מביע אותו בעזרת העבודה. כל נושא איכות הסביבה לא מספיק בולט על סדר היום העולמי. מארגני הקונגרס בריו ביקשו ממני להכין פלקט מיוחד והשתדלתי לעמוד בציפיות שלהם. הכרזה היתה הצלחה גדולה".

מאל על ועד האקדמיה הרוסית לעיצוב

מעבר לכל המחאות, צריך גם להתפרנס. לשם כך, הכין ריזינגר במשך השנים לוגואים מהבולטים בחברה הישראלית. נסבר את האוזן עם מספר קטן של דוגמאות: אל על, דפי זהב, הבימה, ישכר, טבע, טמבור, לילי, דור אנרגיה, אלקטרה, דלק וגלובוס גרופ.

"ללא ספק, הלוגו של אל על הוא אחד הבולטים שעשיתי. במקרה הזה, עיצבתי להם הרבה מעבר ללוגו עצמו, עיצבתי את תדמית החברה כולה. עיצוב הפנים במטוס, הלוגו על המטוס וכל מה שקשור לחיצוניות החברה נגזר מהלוגו שלי. הלוגו של אל על זכה בהמון פרסים בעולם ומאחר שלחברת התעופה הלאומית יש נציגות ביותר ממאה מדינות, לכל נציגות הם שלחו את הפלקטים עם הלוגו וכך יצא שהגעתי כמעט לכל העולם".

מתחילת שנות השבעים השתלט דן גם על המכביות, אליה מגיעים פעם בארבע שנים עשרות אלפי יהודים מכל העולם. הוא אחראי לכל הלוגואים והתדמית של המכביה, כולל דגלים, מדליות וסמלים רשמיים.

בשנת 1976 היה ריזינגר המעצב הישראלי הראשון שהיתה לו תערוכה אישית במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב. "אתה לא יכול להבין מה זה היה אז. המעצב הראשון עם תערוכה אישית, בשנת 1976. היו 4,000 איש בערב הפתיחה. אתה חושב שהיום מגיעים כל כך הרבה לתערוכות עיצוב?"

איך מעצב ישראלי מגיע לכל העולם ומציג בכל התערוכות החשובות?
מעבר ליכולת ולאיכות העבודות, צריך גם שיכירו אותך. אני חבר במספר ארגונים בינלאומיים כמו 'הארגון הבינלאומי של מעצבי על', 'האקדמיה הרוסית לעיצוב' ו- Art director club of N.Y. כל החברויות הללו יוצרות קשרים רבי שנים עם מעצבים בעולם ועם כל הגורמים החשובים בענף".

"לא מתעשרים מעיצוב"

נראה כי מעצב רציני ומצליח כמו דן ריזינגר יכול להיתקל בהרבה בעיות עם לקוחות, שרוצים להחליט לבד ולא להקשיב לאיש המקצוע המומחה.

בעל המאה הוא בעל הדעה?
"יש לי מזל שבדרך כלל באים אלי אנשים שנותנים כבוד לעבודות שאני עושה. אנחנו יושבים ביחד ומפרים אחד את השני. בדרך כלל אני מסתדר עם לקוחותי. אני שואל שאלות מנחות, מדגיש את הדברים החדשים ותמיד, תמיד מחפש רעיון" אומר דן ומוסיף: "כשאני יוצר לוגו או סמל לחברה, החלק המחקרי בעבודה שלי מאד חשוב. אני לא רק מייצר לוגו, אני מייצר תדמית".

אבל לפעמים חייבים להיות חיכוכים
"תראה, כמובן שיש מדי פעם חיכוכים. אני יושב עם מנכ"לים ואנשים רציניים שיודעים הרבה, והם מביעים את דעתם כמו שאני מביע את דעתי. בדרך כלל מגיעים לעמק השווה, למרות שכבר היו לי מקרים שבאמצע עבודה החלטתי שלא מתאים לי ואמרתי ללקוח שימצא מישהו אחר שמתאים לו יותר. אבל שום, אלו מקרים נדירים".

כסף יש במקצוע הזה?
"אני לא אגיד שלא עושים כסף. בהחלט עושים, ואפילו כסף לא רע, אבל אי אפשר להתעשר מזה. אם מישהו רוצה לעשות כסף, שילך למשרדי הפרסום הגדולים ויעבוד שם. בעיצוב אפשר אולי לחיות טוב אבל ללא כל ספק קשה לחסוך. אני לא מתלונן, אני חי טוב, אבל בטח שלא עושה את זה רק בשביל הכסף".

אז בשביל מה?
"בשביל הסיפוק, כמובן. יש הרבה הנאה בלהיות יצירתיים. אני חייב לספר לך, שבעשר השנים הראשונות בכלל לא עניין אותי הכסף. עשיתי לשם היצירה והעשייה בלבד, והכסף לא היה מרכיב ובכלל לא היווה שיקול. כמובן, שגם כמעט לא הרווחתי בעשר השנים הראשונות..."

היום, אחרי יותר מ-50 שנה של עבודה, לא נמאס לך?
היום אני רוצה להתעסק יותר באומנות עצמה, וככה גם קורה בפועל. בעבר היו מקרים שהעסקתי מספר עובדים והיה לי משרד שוקק פעילות, אולם מצאתי את עצמי מתעסק בבירוקרטיה ובחשבונות במקום לעשות את הדברים שאני אוהב. עכשיו אני מרשה לעצמי לעבוד בקטן, להיות יותר סלקטיבי בבחירת העבודות והחברות איתם אני רוצה לעבוד ולהקדיש חלק ניכר מזמני לדברים שאני אוהב, שממלאים אותי סיפוק".